"אומרים עלי שאני חסר רגשות. בעיקרון זה טוב", הוא חשב לעצמו.
הוא לא ממש נעלב משום דבר. לא ממש כועס.
לא יוצא מכליו. לא ממש נלחץ.
גם כשיש משבר בעבודה, גם כשהילדים עושים בלגן בבית. "אני בשליטה".
לקח לו זמן לשים לב שהוא גם לא ממש שמח.
לא ממש מתרגש. לא ממש צוחק.
הוא לא חשב שזו בעיה, עד שהופתע מזה שאשתו הודיעה לו שדי לה, והם מתגרשים.
"מה? על מה את מדברת? איך את מפילה את זה עליי ככה?".
היא לא חשבה שהיא מפילה עליו.
כבר שנתיים היא מחמיצה פנים, זורקת הערות מעליבות, טוענת טענות, אומרת לו ככה אי אפשר.
אבל הוא לא שמע. היא לא עברה את המסך…
הוא לא נעלב כשעלבה בו, לא יצא מכליו כשצעקה לעברו,
לא התגעגע מאוד כשנסעה לחודש, לא התרגש כבר ממילים חמות, ממגע יד מלטפת.
רק למול ההלם הזה הוא הבין שמשהו אבד לו בדרך.
שלמול כל הצריך, העומס, העבודה, הילדים, הפרנסה, הסידורים – את הרגש הוא קצת איבד.
לא עצר לשאול את עצמו מה מרגיש, מה הוא רוצה. עייף מידי. עייף תמידית.
אפילו למול ההצהרה הדרמטית שלה הוא לא עשה דבר.
אמר לה שהיא יצאה מדעתה והלך לסלון. יש מאסטר שף.
ורק כשהיא פתחה תיק, הוא הבין שהיא מתכוונת.
ורק כשחבר טוב הראה לו, הוא הצליח קצת לראות.
את הניוון, השחיקה, חוסר התגובה. ראה ולא ידע מה לעשות.
ואפשר לעשות
אפשר להעיר חזרה את הרגש.
זה מתחיל בלשאול את עצמנו על בסיס יום יומי – מה אני מרגיש?
בסוף מריבה, כשקמים בבוקר, כשמישהו אומר לי משהו ואני נוטה להתעלם.
אפשר למצוא כל יום משהו להתרגש ממנו.
לחפש ממש. ממה התרגשתי היום?
זה יכול להיות הילד שלי שאמר לי שהוא אוהב אותי,
נוף יפה שראיתי בדרך, משהו שקראתי.
מה שעוד כדאי, זה לחזור לשאול את עצמנו שאלה שבילדות כיכבה :"מה בא לי?".
לא בא לי כזה של "לא לעבוד לעולם", אלא בקטן…
מה בא לי לאכול? מה בא לי לעשות? את מי בא לי לפגוש.
השאר\י תגובה