אולי עבר עליך ערב קשה…
רבת עם אשתך והלכתם לישון ממש כועסים.
המינוס בבנק גדל והילדים הכעיסו אותך בבוקר.
נכנסת למשרד במצב רוח עצבני. עם פרצוף כעוס.
למי ששאל מה קורה ענית ב"שום דבר" שלא שכנע אף אחד.
בישיבת מכירות שהתקיימה בהמשך היום, לא ממש שיתפת פעולה,
וכשהלכת הביתה מלמלת איזה שלום זעוף למי שהיה לידך.
אולי…
האם זה אפשרי להפסיק להביא את "הבית" למקום העבודה?
יכול להיות שאתה קורא את זה ואומר לעצמך:
"כן זה אני, אבל אז מה?…לכל אחד יש ימים קשים…
הם יודעים במשרד שאני במשבר עם אשתי. מה לעשות".
יכול להיות שנורא קשה לך. הגיוני אפילו.
אתה גם עובד במקום הזה כבר שנה ולא נראה לך שזה ישנה את ההערכה כלפיך.
אין לך כוונה להיות צבוע.
כשרע לך רע לך ולא בא לך להיות נחמד לאף אחד!
כאן אתה או את – ממש טועים…
זה נכון שלכל אחד יש ימים כאלו ואחרים.
אנחנו לא יכולים להיות כל הזמן עם ראש מוכוון עבודה ונחמדים לכולם.
רק בוא תנסה להיזכר: מתי ראית את המנכ"ל זועף או מבואס עד כדי חוסר תפקוד בישיבה חשובה?
מתי ראית את מנהל החטיבה יושב בצד ביום גיבוש ולא משתתף כי הוא לא במצב רוח?
לכל אחד יש את החיים הפרטיים שלו,
מקומות עבודה פעמים רבות מנסים לבוא לקראת העובד.
להקל, להקשיב לסייע. הרצון הזה גורם לנו להתבלבל.
אנחנו מרשים לעצמנו להתנהג "כמו בבית".
אבל בית, יש רק אחד.
מקום עבודה הוא בראש ובראשונה מקום עבודה… בדיוק זה.
אם נגיע יום אחד במצב רוח רע, או לא נתפקד,
נהיה זעופים ולא נתייחס יפה לאנשים סביבנו.
יום אחד כזה – יכול בהחלט לקרות.
גם יומיים.
אבל כשזה נהיה יומיים בשבוע – זה לא יעבוד.
המנהל יתחיל לאבד סבלנות. גם שאר האנשים שמסביב.
אלו שסובלים מהיחס, שנופלת עליהם יותר עבודה כי אתה לא מרוכז,
אלו שצריכים להשתתק למולך כאילו אין להם בעיות משלהם. הם יתחילו לדבר .
בהתחלה אליך, אחר כך עליך.
יתחילו לבחון עד כמה זה משפיע על ההספקים שלך.
אולי לא יפטרו אותך. לא בגלל זה. לא ישר.
אבל אם יהיה סבב פיטורים, יעדיפו להישאר את מי שמצליחים להשאיר את החיים הפרטיים
מחוץ לגבולות המשרד.
אז זה לא שאנחנו רובוטים. זה כן שכאנשים בוגרים בשוק העבודה, אנחנו מתבקשים לנהל את רגשותינו.
לדעת להתנהל במקצועיות, בנימוס, באדיבות – גם כשרע לנו.
בדיוק כפי שאנחנו מצפים מרופא שאנחנו מגיעים אליו –
שיהיה עניני, מנומס ולא יוציא את כעסיו האישיים עליינו.
בדיוק כפי שאנחנו מצפים שהמורה בבית הספר תמיד תהיה נחמדה לילד שלנו.
גם אם עבר עליה בוקר נוראי, גם אם בעלה חולה, גם אם הילד שלה עושה לה המון בעיות.
אנחנו מצפים שלכמה שעות הפוקוס יהיה בילד שלנו.
זו הציפיה מכל אחד ואחד מאיתנו. כל מי שרוצה לשמור על מקום עבודתו.
ואם ממש קשה, אפשר לקחת יום חופש.
או להגיע קצת יותר מאוחר.
אפשר לכתוב לעצמינו את כל מה שמטריד אותנו,
להכניס את הפתק לתיק ולומר לעצמנו שנחזור אליו בסוף יום העבודה.
אפשר לעשות דברים שמעלים לנו את מצב הרוח – כמו קפה עם חבר בעבודה,
לשים שיר שמשמח אותנו, לצאת לכמה דקות לדבר בטלפון עם חבר טוב,
לתכנן חופשה עתידית…
מה שאי אפשר לעשות זה להרים ידיים, להגיד "ככה אני" ולצפות שזה יתקבל לאורך זמן.
השאר\י תגובה