היא ישבה ליד השולחן במסעדת המלון.
הצלחת הייתה עמוסה בכל טוב, ביד ספל קפה.
שתיים מבנותיה רבו בינהן.
"חכו חכו שאבא יבוא", היא אמרה, והן ברחו להשתולל בחדר.
היא נשארה עם הילדה הגדולה, כבר בת 11.
הילדה לא מפסיקה לדבר ולספר, על החברה ההיא והתכנונים לקיץ, ומה היא חושבת, ואיך התנהגה
וכל מילותיה נהיות בליל אחד ארוך ובלתי נגמר של הברות חסרות פשר…
היא מהנהנת, מנסה בכוח לחייך, להכניס איזה הנהון הסכמה, מילת עידוד או שאלה.
היא כל כך מנסה, אבל פשוט לא מצליחה שלא לשאול את עצמה " אלה החיים שלי? זהו?"…
זה לא שהיא ציפתה בהכרח למשהו אחר, היא פשוט לא יודעת למה היא ציפתה.
היא רק יודעת שהשיעמום הורג אותה, השגרה מתישה אותה, היא עייפה.
שוב סיפורי בית ספר, מבחנים, להכין להם אוכל, ללכת לעבודה, לחזור. להתיישב מול הטלוויזיה,
אולי נצליח להחליף כמה מילים לפני שאחת הבנות תקרא בקול, לפני שהוא יירדם, אולי לא.
והכל בסדר. היא יודעת, אין לה על מה לקטר.
יש לה עבודה טובה, בעל טוב, ילדות טובות, רק שיהיו בריאים.
היא לא מצליחה להבין את הייאוש המזדחל, הכמיהה הלא ברורה, למשהו.
לריגוש, לשמחה, להתלהבות, להרגיש חיה. היא זוכרת שפעם הרגישה ככה, אבל לא זוכרת מתי נשאבה , מתי כבתה.גם לא יודעת מה לעשות עם זה… למי תגיד? מה תגיד? מאוכזבת מחיי?
אפשר לחשוב… הרי להיות מלכת אנגליה לא היה בתכנון אז על מה היא בכלל מלינה. הרי קיבלה מה שרצתה.
וזה יכול להמשיך לה לכל מיני כיוונים מכאן.
יכול לקרות משהו רע, והיא תגיד לעצמה כמה טוב היה לי קודם.
או אולי היא תיסחף לאיזה רומן שאין לדעת איך יסתיים… ואולי היא תמשיך ותשקע, אולי תעביר ככה עוד שנים ארוכות. תבוא בבוקר, תחזור בערב, "איך עברו השנים?" היא תשאל את עצמה ותגלה עוד קמט.
אולי.
אולי לא?
אולי היא תחליט שנמאס לה. שהיא מוכרחה לשנות משהו. שהיא רוצה שכל יום יהיה משמעותי.
אולי היא תעשה את הצעד הכי קטן שאפשרי. נניח תעשה לעצמה רשימה. " דברים שמשמחים אותי". תחפש כאלה כל יום, תנסה להכניס מהם יותר.
אולי היא תלך להרצאה, או סדנא או אימון.
משהו שיגרום לה להתחיל לשאול את עצמה ממה היא כן נהנית בעבודה,
מה חשוב לה, מה מאתגר אותה, מה הייתה רוצה לעשות יותר.
אולי היא תדבר עם בעלה והם ינסו לחשוב ביחד איך מחזירים ריגוש לחיים.
אולי חסר להם זמן יחד לבד, אולי חו"ל, אולי ללמוד משהו ביחד. אולי היא תתחיל לעשות מדיטציות, או לצייר.
יש כל כך הרבה דברים שהיא יכולה לעשות… אפשר רק לקוות שהיא לא תוותר.
השאר\י תגובה