"אני חושב המון על מה היה קורה אם"…

"אם לא הייתי נשאר עם רחל…
אם הייתי הולך ללמוד מה שההורים שלי ביקשו…
אם הייתי יותר רזה בגיל ההתבגרות…
אז בטח הייתי היום במקום אחר…"

"אם הייתה לי תקפת הוללות, אז לא הייתי מרגיש עכשיו שחסר לי…
היה לי הרבה יותר ביטחון עצמי אם הייתי רזה,
הייתי מתחיל עם בנות בקלות,
לא הייתי מתוסכל מאשתי כמו עכשיו.
לא הייתי חיי כל הזמן בתחושת פספוס…"

"אני ממש לא סולחת לעצמי.
אם רק הייתי מקשיבה לתחושות שלי,
כבר מזמן הייתי מגלה שהוא בוגד בי.
הייתי מתעקשת על החצי הודעה שראיתי,
היינו מתחילים לדבר ואולי לא הייתי מבזבזת עוד שנתיים מהחיים שלי,
ואולי אז עוד היה אפשר להציל…"

"הייתי יכול להיות עכשיו בעלים של רשת"

. "הייתי יכולה להיות עכשיו המנכל"ית"

"הייתי יכול להיות עכשיו בארצות הברית"

"הייתי יכולה עכשיו להיות עשרה קילו פחות"

כמה מתיש. כמה לא ניתן לשינוי וגם כמה לא נכון…

אולי אם היינו בוחרים אחרת זה היה הרבה יותר טוב. אבל אולי לא.
מי יודע בכלל מה נכון או איך החיים היו מתגלגלים.
כשאנחנו מסתכלים על הדרך בה לא הלכנו, אנחנו בונים לעצמנו תסריט שלם שבו הדברים היו יכולים להסתדר לטובה, אם רק היינו בוחרים אחרת בנקודת הזמן המסוימת ההיא. בבחירה ההיא.

אולי. ואולי לא.

זה כאב מציק וטורדני. כאב ההחמצה. רק שהוא כאב שיקרי. געגוע לתסריט דמיוני של "מה היה אם".

הוא לוקח לנו כוח. מעצים כל תסכול שכרגע יש. אפשר בקלות להיסחף אליו, לשקוע.
בניגוד לתסריט שבו אנו מדמינים משהו טוב עתידי,  תסריט של העבר לא יקרה לעולם כי אין לנו דרך להחזיר את הגלגל לאחור.

אז מה כן? קודם כל לקבל. כאן ועכשיו. אלו החיים שלנו.

גם אם יש מה שלא מסתדר בתוכם, יש גם הרבה שכן.
גם בחירה שאנחנו מצטערים עליה, הובילה אותנו רוב הפעמים גם לדברים טובים.

המשפחה שלנו, האנשים בחיינו, החוויות שלנו, כל אלו לא היו, אם היינו בוחרים אחרת.
אם אנחנו משוכנעים שבחירה אחרת הייתה טובה יותר – אנחנו מוותרים על כל מה שיש.

מה שיש הוא מה יש.

עכשיו אפשר לשאול מה הלאה. אם לא טוב לי בנישואים שלי – איך אני משפר?
אם לא טוב לי בעבודה – מה לא טוב? מה אפשר לשנות? איך אפשר לשנות?

"מה הלאה" מייצר לנו בראש תסריט אפשרי. כזה שיש לו סיכוי לקרות.
עכשיו אפשר לדמיין השתלשלות טובה של אירועים. עכשיו זה הזמן לגרום להם לקרות.
לשאול את עצמנו מה יהיה הצעד הראשון לצאת מהמצב בו אנחנו נמצאים, ולא טוב לנו.
האם זה לנהל שיחה? להתייעץ עם מישהו חיצוני? לברר על לימודים? לכתוב קורות חיים?

יש משהו משחרר בלדעת שבכל נקודת זמן עשינו את המקסימום.
לפחות מהמקום של לשאול את עצמנו עוד כמה שנים: "מה היה קורה אם".

עכשיו אנחנו שואלים מה נעשה. עכשיו אנחנו עושים.
מה הלאה? מה עכשיו? מה הצעד הראשון?

בהצלחה.